המקום הזה התחיל לפני קצת יותר מעשר שנים. מן פעפוע פנימי שהתחיל בשבת על מרפסת ברחביה, הוביל אותי לחצר ההיא באילת ולטפס לפני עשר שנים בדיוק במדרגות ההן שנדמו לאינסוף ואחר כך המשיכו עוד קצת לפסגה הקסומה ההיא בצפת. והמקום הזה היה לי לעוגן, יומן, רשומון של העשור הגדוש, מטלטל, מפעים, מרגש, מסעיר ומופלא הזה.
חשבתי בקיץ שנכנס חלק מהשירים, נחגוג את העשור, אולי אפילו ניפגש. בחסות הקורונה נשאר ציון הדרך הזה צנוע ופנימי. כיאה לו. וכנראה שאין טבעי יותר לו וגם לי מלחלוף על פני תאריכים דרמטיים וציוני דרך עגולים ושלמים ולהסתיים לי כך פתאום ממש כמו שהתחיל. אולי עוד ישוב באיזה יום.
בינתיים, לבי מלא תודה.
לכל המשוררות והמשוררים שהפליאו לעשות. על האפשרות הקסומה הזו למצוא בין דפים ומילים של אחרות את תחושותיי הכמוסות ביותר. על פלאי המרחב הזה שאני יכולה לצוף בו ולגלות את עקבות הזמן שעברו עלי. ועל הזכות הגדולה לחלוק את כל אלו עם כולכם, מוכרים וקרובים יותר או פחות אך יקרות ויקרים ללב מאוד מאוד.
לפני עשר שנים והשוק, ויום שישי והשבת ההיא, שאלת בהודעה: ומה עם שיר ליום ראשון?
אז הנה לסיום, לפחות בינתיים, התשובה הפרטית מאוד שעניתי אז.
שיר לשבת 
ממאנת להיפרד, שלא תהפוך השבת לחול… תודה עד כה!
תודה תודה 🙂
מקסים. תודה