לא היינו כחולמים | אורית גידלי
לָמַדְתִּי מִמְּךָ אֵיךְ לֹא לְהוֹצִיא אֶת הַגּוּף מִפְּשׁוּטוֹ,
לָתֵת לְיָדְךָ לְפָרֵט מַה נַּעֲשֶׂה הָעֶרֶב.
גַּבְּךָ רָפוּי, אֵינוֹ מַעֲמִיד בּוֹ אָדָם שֶׁאֵינֶנּוּ הוּא.
עוֹרְךָ חָלָק כְּמוֹ מַגְלֵשָׁה שֶׁל מוֹר.
לָמַדְתִּי לְהַנִּיחַ שֶׁמַּה שֶּׁקָּרָה, קָרָה
לְאִשָּׁה אַחֶרֶת. לֹא זוֹ שֶׁמִּתְלַקַּחַת בְּסַעֲרַת חֻלִּין
אֶלָּא זוֹ שֶׁמִּתְרַחֶצֶת וּמִתְיַשֶּׁבֶת לְיָדְךָ
לְקָרֵב מֵצַח אֶל מֵצַח,
תְּנוּעָה שֶׁל כֵּן.
אוּלַי עוֹד שָׁנִים כְּבָר נִשְׁכַּח שֶׁכָּל זֶה הָיָה.
הָרֶגַע הַזֶּה, הַשִּׁירָה שֶׁעַל לְשׁוֹנֵנוּ,
הַקִּרְבָה הַשְּׁקֵטָה
הַמֻּנַּחַת מִתַּחַת לַכֹּל.
וּבְכֵן, הָיָה אֲהוּבִי, הָיָה. לֹא הָיִינוּ כְּחוֹלְמִים.
הַסַּפָּה בַּסָּלוֹן, רֵיחוֹת הַסַּבּוֹן וְהַמֶּלַח,
מִלִּים הָעוֹלוֹת זוֹ עַל זוֹ בְּסֻלָּם שֶׁגָּנְבוּ מִצְּלִילִים,
הַיָּד שֶׁלְּךָ הַגְּדוֹלָה לְהַפְתִּיעַ
שֶׁהַגּוּף מִתְמַסֵּר אֵלֶיהָ.
לֹא הָיִינוּ כְּחוֹלְמִים אֲהוּבִי,
הָיִינוּ שְׂמֵחִים.
שיר לשבת 